אני לא אוהב אותך

בלילה בן הזוג שלי אמר לי שהוא לא אוהב אותי.
המילים שלו נבלעו בחשכת החדר, כששכבנו שנינו במיטה,
בזמן שאוקיינוס שלם של כאב חוצה את המיטה לשניים, ומפריד בינינו.

מה זאת אומרת לא אוהב אותי?

אנחנו כבר יוצאים 3 חודשים.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
מה קרה עכשיו?

"הייתי מוצף רגשית בחודשים האחרונים," הוא אמר בקול ששמור לוידויים הכואבים ביותר.
"לא ידעתי מה אני מרגיש. אני עדיין רוצה להכיר אותך, פשוט לא בטוח שאני אוהב אותך."

אני מבין אותו, חשבתי לעצמי.
נפל על בן מזל סרטן;
אחד שכל היום אומר לו כמה שהוא אוהב אותו וכמה שמח שנפגשו.
קשה לשמוע את זה בלופ כל היום כשאתה לא מרגיש אותו דבר.

יובל ניסה לחבק אותי אבל אני קפאתי.
לא הצלחתי לחבק חזרה.
באותו הרגע חוויתי את הדחייה שלו -
וגם את של כל בחור אחר שיצאתי איתו ב-7 שנים האחרונות.

אבל סרטנים, כמו סרטנים, מצליחים בסופו של דבר להתחבא בתוך הקונכייה שלהם ולהסתיר את הכאב.

"אוקיי. נמשיך ונראה מה יהיה," אמרתי בגרון חנוק.
מאיפה הצלחתי לגייס את הכוח לומר את המשפט הזה במקום להתפרק כהרגלי?
לא היה לי מושג באותו רגע.

לימים הבנתי שאחרי שהאגו חוטף פטיש 100 קילו,
עולה לעיתים כוח חדש ושלם שתופס את מקומו.
קוראים לכוח הזה - העצמי.

ככה המשכנו לשכב בשתיקה.
בין הנשימות המדודות צפו בדמיוני רסיסי הפנטזיה על מפגש של יובל עם אמא שלי.
זה לא הולך לקרות בקרוב, פסקתי.
במיוחד כשמבן הזוג האחרון שהכרתי לה - נפרדתי יום אחרי.
אני לא נכנס ללופ הזה.

ככה המשכנו במשך כמה חודשים.
תרגיל רוחני בדרגה מיליון מתוך עשר עבורי;
אדם שמחפש ביטחון רגשי בכל סיטואציה.

ככה עד שלילה אחד נמאס לי.

נמאס לי מהכמעט, נמאס לי מהאולי, נמאס לי מהלא לדעת.
נמאס לי מלרסן את הרצונות שלי בחסות העננה השחורה של חוסר הוודאות.

רציתי להכיר ליובל את אמא שלי, האדם הכי קרוב אלי.
רציתי להכיר לאמא שלי את האדם שאני כל-כך אוהב.

"הכי חשוב שאני אוהב אותו," חשבתי, "ומה שאני מרגיש הוא אמיתי גם מבלי שיהיה הדדי כי זה נובע מתוכי. אני לא אתן לפחדים שלי לגנוב ממני את האהבה שבי."

באותו ליל חמישי שכבנו שוב במיטה.
עכשיו זה הרגע להזמין אותו לקידוש אצל אמא שלי, החלטתי.
אם יסרב - זה בסדר. העיקר שפעלתי מתוך כנות רגשית.
אבל למרות כל ההכנות, לא הספקתי להציע.

"אני אוהב אותך."
מה?
המילים שלו שוב נבלעו בחשכת החדר.
לא הייתי בטוח ששמעתי טוב.
"יובל, אמרת משהו?"
"אני אוהב אותך."

התחבקנו.

היה לי ברור שברגע שהפסקתי לתת לפחד את הכוח על ההחלטות שלי,
והייתי נכון לפעול מתוך אותנטיות רגשית - מסך הערפל התפזר.

מאז הסיפור הזה כבר חלפו 3 וחצי שנים.
עשרות של שבתות יחד עם אמא שלי,
וגם כלב (מזל עקרב, לא פשוט) שאנחנו ממש אוהבים.

הסיפור הזה היה שיעור עבורי ביציאה מהלופ במערכות יחסים.
ואיך לאהוב מבלי לחכות לאישור חיצוני לאהבה - מאפשר לה לפעום באמת.

כל-כך הרבה שנים פחדתי מדחייה.
חיפשתי את האישור לאהוב.
ניסיתי להתאים את עצמי כדי למצוא חן בעיני גברים אחרים.

היום אני יודע שאהבה היא משהו שנותנים למי שרוצה לקבל,
ולא מונעים אותה מעצמך רק כי מישהו אחר לא רוצה לקחת.

תודה שקראתם עד הסוף.
אני דניאל, מאמן ליציאה מהלופ במערכות יחסים.
ואם מעניין אתכם לצאת מהלופ במערכות יחסים,
ב-1.2.26 אני עולה ללייב חינמי. מוזמנים להירשם כאן