מה למדתי בצבא על אהבה

התאהבתי במפקד שלי בצבא.
לא בגלל שהוא היה חתיך, פיקודי או בלתי מושג.
אלא בגלל שהוא היה הגבר הראשון שהראה שאכפת לו ממני.

אבל הוא היה סטרייט.

וההתאהבות הזו עיצבה את האמונה שלי בנוגע למערכות יחסים;
כזו בה אהבה רומנטית יכולה להתקיים רק כשהיא מביאה איתה כאב, סבל ותחושת חסך.
לימים (אחרי הרבה שברונות לב ודמעות) הבנתי את שורש האמונה הזו, וכעסתי על אותו מפקד, וגם על עצמי.

כעסתי על כך שהמפגש ה-״גורלי״ בינינו, גרם לי לקשור בין אהבה לכאב; כאב שפחדתי שירדוף אותי כל החיים.

אבל לחיים היו תוכניות (או סרטים) אחרים עבורי.

כשלוש שנים אחרי השחרור, חברה הזמינה אותי לקולנוע לצפות בסרט ״אור בין האוקיינוסים״.
אחרי 133 דקות, החברה יצאה מחוייכת מהסרט.
אני יצאתי בוכה כמו אחרי טיפול נפשי מעמיק.

(ספויילרים).

הסרט מספר את סיפורו של טום שרבורן (מייקל פסבנדר), חייל ממלחמת העולם הראשונה שסובל מאשמה נוראית על כך ששרד בזמן שחבריו נהרגו במלחמה.

כדי להתמודד עם התחושות הקשות, הוא לוקח עבודה בתור שומר מגדלור על אי מבודד; מתוך אמונה כי בבדידות ימצא שלווה; אך הבדידות מסרבת להצטרף אליו לאי כשבמהלך הסרט הוא מכיר ומתאהב בנערה יפיפיה בשם איזבל (אלישה ויקנדר), ויחד הם עוברים להתגורר על האי המרוחק.

במהלך שהותם באי, הם מנסים להיכנס להיריון אך ללא הצלחה.
איזבל עוברת הפלה וגם לידה שקטה.

ואז, דווקא ברגע שהם מבקשים להרים ידיים - סירה קטנה נסחפת לחוף האי.
בסירה גבר מת ותינוקת בוכה.

טום מבקש מאיזבל ליצור קשר עם הרשויות כדי לדווח על הגבר והתינוקות,
אך זו מתחננת אליו שלא יעשה זאת.

היא משכנעת אותו כי מדובר בסימן משמיים וכי זו ההזדמנות שלהם לגדל את התינוקת שתמיד רצו.
הוא מסכים.
אבל כמובן שהאמת תמיד יוצאת לאור.

בהמשך הסרט, טום פועל לכך שהסוד יתגלה והזוג מואשם בחטיפת התינוקת.
מתוך אהבה לאיזבל, טום לוקח על עצמו את האשמה הבלעדית מול הרשויות - כך שאשתו לא תשלח לכלא.

לפני ההסגרה, טום כותב לאיזבל מכתב מתא המעצר.
המכתב הזה ריפא אותו, וגם אותי:

״…הזמן שלי [בחיים] היה צריך להיגמר לפני שנים. להכיר אותך, בתקופה בה חשבתי שהחיים שלי נגמרו, ולאהוב אותך הכי טוב שאני יכול, אומר הרבה. גם אם הייתי חי עוד מאה שנים, לא הייתי יכול לבקש משהו טוב יותר. אני מבקש שתסלחי לי על הכאב שגרמתי לך.״

באותו רגע התפרקתי מדמעות.
הבנתי שבכל השנים שכעסתי על המפקד שלי ועלי, התמקדתי בדבר הלא נכון.
התמקדתי במה שחשבתי שה-״התנסות״ הזו לקחה ממני, במקום להתמקד במה שהיא נתנה לי.

אהבה.

פתאום חשבתי על האנשים שמעולם לא חוו אהבה.
אנשים שבכלל לא יודעים איך זה מרגיש.
אנשים שלא יודעים אם הם מסוגלים לאהוב.

הבנתי שאהבה היא מתנה, ולא משנה באיזו קופסה היא מגיעה.

את התובנה הזו אני מציע גם למטופלים שלי.
במקום להתמקד במה שמערכת יחסים לקחה מהם -
להתמקד במתנה שהיא נתנה להם.

מה הם גילו על עצמם?
איך הם התקרבו לעצמם?
מה הם זכו לחוות?

הפסיכלוג האמריקאי וייר דיין ז״ל אמר:
"כשאתה משנה את הדרך שבה אתה מסתכל על דברים,
הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים."
ובעיני הם לא רק משתנים. הם מתפתחים.
וגם אנחנו.
התפתחות שעוזרת לנו לגלות מי אנחנו באמת.

אהבה.