הצד האפל שלי

אנחנו נפרדים ואני עוזב את הדירה.
הספיק משפט אחד של בן הזוג שלא היה לרוחי כדי שאשבור את הכלים.

עברתי מ-0 ל-1000.
ניגשתי לארוז.

הראש נכנס ללופ של מחשבות.
איך הוא אומר לי דבר כזה?
איך הוא לא רואה אותי?
איך לא אכפת לו?

חמור מכל באותו הרגע, היה כשסירב להיכנס אל תוך הטורנדו שבתוכי והניח לי לארוז.

בלהט הרגע בכלל לא הייתי מודע לזה שאני בטורנדו.
הרגשתי שהעולם הוא שמסתובב ואני זה שמנסה להתייצב.

בדיעבד הבנתי שאיבדתי שליטה.

רק כשהגעתי לבית של אמא, עם מזוודה של בגדים, הצלחתי לראות כמה ההתנהגות שלי הייתה הרסנית.

"יכול להיות שאני אשאר לישון פה הלילה," אמרתי. התביישתי לספר לה איך איבדתי שליטה וגם קיוויתי שמזג האוויר הנפשי ירגע עד הבוקר.

כששכבתי על המיטה בחדר הנעורים שלי, הרהרתי בעובדה שזה אפילו לא משנה מה הוא אמר. חוסר היכולת שלי להתמודד עם זה בצורה בוגרת היא הבעיה.

וככה, לרגע אחד, הייתה לי הצצה לצד שלו.

איך אני הייתי מרגיש אם אחרי שנתיים של זוגיות הפרטנר שלי היה קם והולך, בלי הסברים, בגלל מילה. האם הייתי מצליח להחזיק מעמד?

הרגשתי את הטלטלה.

בדיעבד אני מבין שהשורש להתנהגות הזו היה שחשבתי שאני בן הזוג המושלם; מכיל, רגיש, אמפתי. מה שהיה (ועדיין) נכון, אבל זה לא מי שאני כל הזמן ולצערי אין לי כנפי מלאך.

הייתי עיוור לצד האפל שבי.
זה שאוטם את הלב ומפזר אבקת שריפה באוויר; מחכה לראות איך הכל יעלה באש.

אותה תפיסה עצמית חד-ממדית, יצרה אצלי חשיבה לפיה אני מביא לזוגיות את כל הטוב שבעולם ולכן אסור לגעת בי. אסור לפגוע בי.

מילה אחת לא במקום - משמעותה שאתה לא מעריך אותי. והמשמעות של זה היא שאני קם והולך.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שקמתי והלכתי.

גם שבועיים קודם לכן התחלתי לארוז והוא עצר אותי. הפעם, בצדק, הוא סירב לשתף פעולה.

ובעיניי, אלו הם סוג הרגעים בהם הזוגיות באמת מתחילה.
ברגע שהמטרה מפסיקה להיות להכיר את הבן זוג ולהתחיל להכיר את עצמך בתוך הזוגיות.

להתחיל לזהות את הדפוסים הרגשיים שלך, את הטריגרים ואת התחושות הגופניות שעולות בעת משבר ואיך לא להיכנס למערבולת.

מחוץ לה, נקודת המבט של "הוא פגע בי, אז אני צריך ללכת" הופכת ל-"כואב לי, זו הזדמנות להבין מה בי נפגע ולחכות לבהירות רגשית כדי להגיב".

הלוואי ויכולתי לכתוב שאחרי הטורנדו הזה הופיעה הקשת בענן, ושכשחזרתי לדירה נרדמנו מחובקים במיטה.

זה לא מה שקרה.

עברה שנה עד שהצלחנו להחזיר את הביטחון אחד בשני, אבל יותר מזה -
לקחה לי שנה להחזיר את הביטחון שלי בעצמי.

ביכולת שלי לאהוב ממקום שיודע להבדיל בין הערכה עצמית לבין אגו, בין כעס לבין אובדן שליטה.

לאהוב ממקום שמצליח להכיר באהבה שאני נותן ומקבל, גם כשעננים מנסים להסתיר אותה.

להבין שאהבה לא נמצאת בהסתכלות על היחסים כגן עדן או גיהנום, אלא בהסתכלות עליהם כמסע של גילוי עצמי. כזה בו כל אחד מאיר על הצדדים האפלים של האחר, לא כדי להאשים ולשפוט אלא כדי לרפא.

כדי לאהוב.

(בתמונה יובל ואני - עם כנפי מלאך, בזמן הנכון להן. חג פורים.)

תודה שקראתם עד הסוף.
אני דניאל, מאמן ליציאה מהלופ במערכות יחסים.

ואם מעניין אתכם לצאת מהלופ במערכות יחסים,
ב-1.2.26 אני עולה ללייב חינמי. מוזמנים להירשם כאן