אהבה בלי סקס, איך הגענו לזה?

אם סקס מניע את העולם, למה אנחנו מתפשרים על אהבה בלי משיכה?

לקראת יציאת הסרט ״עוזרת הבית״ החלטתי לקרוא את הספר (מאת פרידה מקפדן) עליו הוא מבוסס.
ומה שבלט לי בזמן קריאת המותחן הפסיכולוגי-סקסי הזה, הייתה תפיסת המיניות של הנשים בספר.

אבל רגע.

הספר מגולל את סיפורה של מילי (סידני סוויני), אישה צעירה שהחיים מביאים אותה לעבוד כעוזרת ב-בית עשירים; שם, באחוזה המפוארת, היא פוגשת את הבוסים החדשים שלה - נינה ואנדרו (אמנדה סייפריד, ברנדון סקלנאר), זוג נשוי שבמבט ראשון נראה כמו מתוך גלויה, ובמבט שני… טוב, אתן לכם לגלות לבד (הסרט יוצא בשבוע הבא).

לאורך כל הספר נקודת המבט המינית של מילי ונינה על הגברים סביבן חוזרת שוב ושוב.

התיאורים מחפיצים, שובבים ולא מתנצלים.

וכן, אני יודע שזה סגנון הכתיבה שמאפיין את הסוגה הזו, כזו שזוכה להצלחה אדירה בשנים האחרונות - ולדעתי מסיבה מאוד מסוימת:

נינה ומילי, כמו הרבה דמויות בז׳אנר הזה, מייצגות ארכיטיפ של אישה שמחוברת למיניות שלה.
כזו שנותנת לדחפים שלה להוביל אותה - גם אם (כמו בספר\סרט הזה) למקומות מסוכנים.
והשחרור הזה קוסם, מרגש וסוחף. 

הוא מאפשר לנשים לחוות את המיניות שלהן ללא רגשות אשם. 

ואני שואל - 
איך חיבור כל כך טבעי הפך להיות כל כך שולי בחברה שלנו?

אני חווה את זה בשיחות עם מתאמנות שחוזרות מדייט, הן מספרות:
״הבחור מקסים, איכותי, ערכים טובים.״
״אוקיי. ואת נמשכת אליו?״
״אני מחפשת בעל. ילדים. משפחה.״
״את מבינה שבשביל ילדים ומשפחה תצטרכי לשכב איתו, נכון?״

ואז שתיקה.

נדמה שסרטי דיסני הצליחו לנתק לנו במוח את החיבור שבין אהבה לסקס. 
שכנעו אותנו שאהבה יכולה להתקיים ללא משיכה, ללא תשוקה. 
אהבה שמחייה את עצמה.

העניין הוא שרוב הנשים שאני מדבר איתן - מכירות את המיניות שלהן.
הן יודעות טוב מאוד איך זה מרגיש כשהן נמשכות ורוצות את הגבר. אבל משום מה, כשזה נוגע לזוגיות שלהן, הן מלכתחילה בוחרות להיפגש עם גברים שהן יודעות שפוטנציאל המשיכה מצידן נמוך.

על מה זה יושב?

עבור אחת - ערך עצמי נמוך, עבור אחרת - דמוניזציה של סקס, רצון לשלוט בסיטואציה ולא לאבד שליטה, להרגיש מחוזרת (במיוחד כשאת לא בעניין).

לכל אחת זה יושב על משהו אחר.
אבל המודעות לעניין היא הצעד הראשון.

הפסיכולוג קרל יונג אמר:
״עד שלא תהפוך את התת-מודע למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.״

וזה הגורל של כך הרבה נשים (בייחוד בשנות ה-30) שלא מוצאות זוגיות.

לא כי הן לא יפות, לא כי הן לא מוכשרות, לא כי הן לא ״באמת״ רוצות.
פשוט כי הן מנתקות - במודע או שלא - בין משיכה לאהבה, ובהתאם מזמנות לעצמן גברים שישאירו אותן בתוך לופ החיפושים, מבלי לקבל מענה לצרכים המיניים שלהן.

ההזמנה שלי בפוסט הזה הוא להתיידד עם המיניות ולהיות ערים לה. 
מה קורה לך בגוף בשיחת טלפון עם הבחור? 
מה התחושות שעולות בך, בייחוד באזור האינטימי, כשאת באינטראקציה איתו? 
קיפאון? חום? התכווצות? 

הגוף שלך מסמן לך אם את בכיוון הנכון או שלא.
כי בסופו של יום - משיכה היא לא המלצה.
היא הצורך הבסיסי שלנו להתמזגות לכדי לב פועם אחד.

התמזגות לאהבה.