פודקאסט

לצפייה ביוטיוב - לחצו כאן

למה אנחנו צריכים מטרות?

בפרק האחרון של הפודקאסט דיברנו על זה זה שללא מטרות, אנחנו בדרך-כלל הולכים לאיבוד. לכן, אם אתם לא יודעים מה אתם רוצים לעשות עם החיים שלכם כרגע, הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לעשות הוא להגדיר עבור עצמכם את הדבר הזה – ולהתחיל לפעול לכיוונו כמה שיותר מהר, אחרת אתם סתם מסתובבים פה בעולם, כמו אנשי רפאים.

אם היום הייתה לי אפשרות לחזור אחורה בזמן, ולומר לעצמי בגיל 16 משהו – ונניח ולא הייתה לי את האפשרות לייעץ לעצמי: "תקנה ביטקויין!" או "תשקיע בפייסבוק" -  כנראה שהייתי ממליץ לעצמי כבר אז לבחור מטרה בחיים ולרוץ לכיוונה. ברור שהמטרה הזו יכולה להשתנות עם הזמן... וזה גם חלק טבעי מהתהליך של ההתבגרות והלמידה שלנו בתור בני אדם – אבל מה שחשוב הוא המיקוד, כלומר להוביל את החיים ולא להיות מובלים על-ידם.

האם חייבים להשיג את המטרה מדויקת?

בנינו, זה כבר לא סקסי כל-כך לדבר על מטרות. למעשה, בכל פעם שאני קורא ספר התפתחות אישית או קואצ'ינג שעוסק במטרות – התגובה האוטומטית שלי היא גלגול עיניים. זה מרגיש שהנושא כבר נחרש מכל זווית אפשרית... ועדיין, זה מרגיש שיש נקודה שהרבה מפספסים, ואני מתכוון לגעת בה בפוסט הזה.

בינתיים זה ברור לכולנו שלרוב האנשים אין מטרות מוגדרות, ורק מעטים מאלו שטרחו להגדיר אותן בכלל מצליחים להגשים אותן. וכשאני מדבר על להגשים, אני לא מדבר בהכרח להגשמת המטרה הספציפית; אלא אפילו על הגשמה של מטרות ויעדים מסביב לאותה מטרה.

לדוגמא, אם המטרה שלי היא להיות עורך ראשי בעיתון גדול – שזה תפקיד שיחסית קשה להגיע אליו, בייחוד כי אין הרבה עיתונים בארץ – ובדרך לשם אני אצליח בטווח זמן סביר להגיע לעמדה של עורך מדור בעיתון גדול... וואלה, שיחקתי אותה. אני נמצא בכיוון הנכון. אני נמצא בשליטה. יכול להיות שאני אמשיך לפעול לכיוון התפקיד של עורך ראשי – ויכול להיות שלא. תלוי כמה מסופק או לא אני ארגיש... כי בסופו של יום זו לא המטרה המקורית שחשובה - אלא תחושת הסיפוק שאנחנו חווים בדרך אליה.

"...בסופו של יום זו לא המטרה המקורית שחשובה - אלא תחושת הסיפוק שאנחנו חווים בדרך אליה."

כך או כך, רוב האנשים כמובן לא יגיעו אפילו קרוב למצב כזה; למה? הגיוני לחשוב ש-  "טוב, אין מה לעשות, רוב האנשים לא מוכשרים מספיק," אז זהו... שהקשר בין השגת מטרות, הצלחה או הגשמה עצמית לבין כישרון – רופף במיוחד.

מה עוצר אנשים מלהצליח?

אם תסתכלו על האנשים הכי מפורסמים או הכי מצליחים בכל התחומים, תגלו שאלו לאו דווקא האנשים הכי מוכשרים. ולא צריך ללכת רחוק, כנסו ליוטיוב – תראו לאילו זמרים היום יש הכי הרבה צפיות ותשאלו את עצמכם "האם אלו הזמרים הכי טובים שיש?"   בהרבה מקרים התשובה תהיה שלא. ברוב המקרים זה לא הכישרון שהביא אותם למקום שהם נמצאים בו – אלא העקשנות והעקביות שלהם; הרבה סיפורים נראים כמו אובר נייט סקסס, אבל יש מאחוריהם שנים של דחיות וחוסר אמונה מהסביבה.

 אתם מוזמנים לקרוא את הסיפורי החיים של אומנים כמו מאריה קארי, אופרה ווינפרי, דייויד לינץ' ואפילו ביונסה – כולם קיבלו המון "לא" בחיים שלהם, הרבה לפני שהפכו למובילים בתחומם – והעקשנות שלהם היא זו שהביאה אותם לאן שהגיעו, לכאורה כנגד כל הסיכויים. 

בחיים אנחנו נוטים לקבל ברקסים. אם זה כשאנחנו מחפשים עבודה בתחום שרלוונטי אלינו, או כשיש לנו רעיון עיסקי או מוצר מצוין למכור – אבל הלקוחות הפוטנציאליים לא רואים את הערך שבו למרות ההמלצות שאנחנו מביאים איתנו...

השאלה היא - מה אתם עושים עם זה?

אני יכול לומר לכם שרוב האנשים מקבלים את המילה "לא" כתשובה סופית ולא כשלב בתהליך. ואם גם אתם תתייחסו למילה הזו באותו אופן, אז גם אתם תסיימו כמו רוב האנשים. השאלה אם זה מה שאתם באמת רוצים?

הסוד שמאחורי השגת מטרות

לפני שהגעתי לתחום הקואצ'ינג, והרבה לפני שהתחלתי לכתוב לעיתונים כמו פנאי פלוס ומנטה – המטרה שלי הייתה להיות צלם אופנה מצליח. בגיל 22 אמא שלי קנתה לי ליום-ההולדת מצלמה מקצועית, יחסית פשוטה אומנם, אבל מאותו הרגע התאהבתי בתחום.

אחרי כמה חודשים של אימונים, ואחרי שתמונה שצילמתי התפרסמה במגזין האינטרנטי של ווג איטליה – הרגשתי שהגיע הזמן להתחיל לצלם לעיתונים בארץ.

שלחתי מיילים לכל העיתונים בארץ – אף אחד לא ענה בכלל. לאחר מכן התחלתי להרים טלפונים – אף אחד לא לקח אותי ברצינות. כבר אז היה לי ברור שאם לא אצליח לייצר הכנסה כצלם – אאלץ לחפש עבודה במשרה מלאה, וזה היה משהו שלא היה מקובל עלי, כי באמת האמנתי בכישרון שלי ובמה שיש לי לתרום לתחום הזה. לא חייתי בסרט, לא חשבתי שאני הצלם הכי טוב בעולם, אבל כן חשבתי שמגיע לי צ'אנס.

אז כדי לקבל את הצ'אנס הזה, החלטתי ללכת על דעת עצמי למשרדים של ידיעות אחרונות, שבזמנו ישבו בתל-אביב, במטרה להציג את תיק העבודות שלי לעורכים ולמפיקים השונים בקבוצת המגזינים שלהם.

למה דווקא אתה?

אז למשרדים של "ידיעות אחרונות" הצלחתי להיכנס יחסית בקלות. בזמנו לא היה שומר בכניסה – היום כנראה שזה כבר לא היה קורה. מקומת הכניסה עליתי במעלית לקומה של שבועון "לאישה", חשבתי שגם לפה אכנס בקלות... אבל זהו שלא. כבר בצע  הראשון אל תוך המשרד, התנפלה עלי פקידת הקבלה: "מי אתה? לאן אתה? למה אתה כאן?" התחלתי להסביר לה שאני צלם ושאני רוצה להראות את התיק עבודות שלי לעורכת או למפיקה. זה לא עניין אותה. "תשלח מייל," היא אמרה, העניין הוא שכבר שלחתי 100 מיילים. היא טענה שלא, אז ביקשתי ממנה שתבדוק... והינה, כל המיילים ששלחתי היו אצלה בתיבת הדואר הנכנס – והיא מעולם לא פתחה אותם.

"בכל מקרה, אין לי כרגע איך לעזור לך. אנחנו גם לא צריכים צלם. יש לנו את דודי חסון, יניב אדרי, רונן פדידה... למה שניתן דווקא לך לצלם?" העקיצה בסוף הייתה מיותרת לטעמי; היה לי ברור שאני לא באותה רמה כמו אותם צלמים... ובכל זאת, ניסיתי לשמור על איפוק. אמרתי לה שאני לא חושב שאני יותר טוב מהם, או אפילו טוב כמוהם – אבל שכן יש לי סגנון חדש ומעניין להראות, ובכל זאת אני אשמח להציג את העבודות שלי לעורך או לעורכת. כאמור, לא היה עם מי לדבר. יצאתי מהמשרדים של "לאישה" על סף דמעות; הרגשתי כמו איזה חי בסרט שעשה מעצמו צחוק. היום אני יודע שכל מי שהשיג משהו בחיים האלו יכול היה פעם להיקרא "חי בסרט", אבל בזמנו לא החזקתי בכלל בעולם המושגים הזה.

ההזדמנות

בואו נודה על האמת - רוב האנשים, אחרי הסיטואציה הזו, היו הולכים הביתה. רוב האנשים היו רואים בסיטואציה הזו סוג של וויק-אפ קול. ברוך השב למציאות! אבל לא אני.לי הייתה מטרה, ומבחינתי לקבל 'לא' – היה רק שלב בתהליך ההשגה שלה ולא התוצאה הסופית.

אני זוכר שהסתכלתי לשמים – או יותר נכון לתקרה – וביקשתי מאלוהים או מהיקום או ממה שהאמנתי בו בזמנו – שבקומה הבאה, בה יושבים הכותבים של "פנאי פלוס", אפגוש מישהו או מישהי שכן יסכימו לתת לי הזדמנות.

ובאמת שאני לא יודע איזה מלאך היה בדיוק פנוי ברגע התפילה שלי, אבל כשנכנסתי למשרדים של "פנאי פלוס" – לא היה פקיד או פקידת קבלה בכניסה. כולם ישבו במשרדים שלהם עם דלתות נעולות.

כשעמדתי במסדרון היה לי ברור שהדלת שאני אדפוק עליה עכשיו - הולכת להכריע את הגורל שלי, וכדי להקשות יותר על הסיטואציה: לא היה על הדלתות שילוט, אלא רק מספרים. ידעתי שבחירה לא נכונה יכולה בקלות לשלוח אותי חזרה לסרט הרע שכבר היה לי ב-"לאישה".

"...היה לי ברור שהדלת שאני אדפוק עליה עכשיו - הולכת להכריע את הגורל שלי."

אחרי דקה ארוכה של התלבטויות, החלטתי לדפוק על הדלת עם הספרה 7. למה דווקא 7? כי זה מספר המזל שלי. נולדתי ב 7.7.

במשרד ישבה אישה בלונדינית נאה במיוחד, היה נראה שקטעתי את חוט המחשבה שלה ולכן שאלתי אותה במהירות: "סליחה, את יודעת אולי איפה יושבת המפיקה?", היא הסתכלה עלי עם חצי חיוך ואמרה – "אני המפיקה. מה אתה צריך?" לא האמנתי שזה קורה לי. התחלתי להסביר לה שאני צלם, ושאני רק רוצה הזדמנות – היא קטעה אותי ואמרה: "תקשיב, בדרך כלל אנחנו לא אוהבים שאנשים מגיעים לפה בלי פגישה. אבל אני אוהבת את הגישה שלך. בוא, שב."

צעד קטן, שינוי גדול

אותו יום גורלי, אותה החלטה שקיבלתי, הביאה לזה שצילמתי לפנאי פלוס כתבות במשך 3 שנים. במהלכן צילמתי כתבות גם ל-"לאשה". בהמשך, לצד הצילום, התחלתי לראיין ולכתוב כתבות ב-"פנאי פלוס" ולאחרונה גם במגזין הלייף סטייל והבריאות "מנטה". על כל צעד בתהליך הזה הייתי יכול בקלות להקליט פודקאסט שלם או לכתוב פוסט - אבל הנקודה המרכזית היא זו:

באף שלב לא הייתי הצלם הכי טוב בארץ.

באף שלב לא הייתי הכתב הכי טוב בארץ.

בוודאי שהיו לי כלים, ידע, ניסיון... אבל את זה יש לעוד הרבה אנשים. שני המאפיינים שמיקמו אותי מעל כל הייתר היו התשוקה שלי למקצוע וההבנה שלי ש-"לא" זה רק שלב בתהליך ולא התוצאה הסופית. ואם תיקחו את השיעור הזה מהפוסט הזה ותיישמו אותו בחיים שלכם, אני יכול להבטיח לכם שהיכולת שלכם להשיג את המטרות שלכם תעלה משמעותית ואתם תמצבו את עצמכם הרבה מעל כל הייתר בכל תחום שתבחרו.

כי בסופו של יום – כולם מוכנים לנסות, אבל רק בודדים מוכנים ללכת עם התשוקה שלהם עד הסוף.