הכלי הטיפולי שבסרט ״ברבור שחור״

את הסרט ״ברבור שחור״ פחדתי לראות עם חברים.
פחדתי שההקרנה תהפוך למסיבת יציאה מהארון, שהרי איזו סיבה יש להזמין חברים הביתה כדי לצפות בסרט על בלט?

דרך העיניים הפרנואידיות של ילד בן 17, היה מדובר בראיית הזהב.

אז החלטתי לצפות בסרט לבד. במחשב.
״נראה כמו 'הומואי' זה ואז נחליט,״ חשבתי.
לחצתי פליי, וזהו. בלאקאאוט.
הרגע הבא שאני זוכר הוא שקרדיטי הסיום רצו על המסך ואני המום מולם.

מאז, צפיתי בסרט מספר פעמים.
ובכל פעם חוויתי אותו ברובד פסיכולוגי עמוק יותר.

בקצרה (ספוילרים בהמשך), הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), רקדנית בלט, שמתמודדת לתפקיד הראשי בבלט ‘אגם הברבורים’. התפקיד דורש ממנה לגלם שתי דמויות מנוגדות: את הברבור הלבן - הבתולי, הפגיע והמושלם; ואת הברבור השחור - האפל, הפתייני והמשוחרר.

הסרט, בעיני, מציג אלגוריה לעולמה הפנימי של נינה (ושל כולנו) ואיך חלקים שונים בנפשה פועלים להשיג את אותה המטרה (התפקיד בבלט) - אך מתנגשים אחד בשני בקרב של מי יוביל את הדרך לשם.

במקביל, סביבתה של נינה מפעילה עליה לחצים, כל אחד לכיוונו.

אמה השתלטנית, שמצד אחד מנסה להגשים את עצמה דרך נינה ומצד שני מקנאה בה - דוחקת בה להישאר ילדה עדינה, כנועה ותלותית; במאי הבלט, מצד שני, דוחף אותה להתחבר למיניות, לדחפים ולתשוקות שלה.

והרי לנו, הקונפליט הנפשי-תודעתי המושלם:
מי אני באמת?

ע״פ מתודולוגיית ה-IFS, שפותחה על-ידי ד״ר דיק שוורץ, התודעה שלנו מחולקת למספר ״חלקים״:

- חלקים כואבים שמנודים מהתודעה - ״המוגלים״
- חלקים שמגנים על התודעה מפני כאב המוגלים (ומאפשרים תפקוד) - ״השומרים״
- העצמי, או ה-״אני הגבוה״, שמחבר אותנו לאיכויות של חמלה, קבלה וסקרנות.

לתפיסתי, הסרט מציג קונפליקט בין שני ״שומרים״ של נינה.
וככל שהסרט מתקדם, ודמותה הבתולית של הגיבורה נסדקת בעקבות הלחצים, האיום על חשיפת כאב עמוק שהוגלה מהתודעה (כנראה עוד בילדות) הופך ממשי יותר.

ברגע הזה תופס את מקומו של השומר ״העדין והבתולי״ - הברבור השחור; שומר שביכולתו לא רק לשחק את תפקידו בבלט, אלא גם להגן על נינה מפני מערבולת הלחצים אליה נקלעה.

הדרמה היא שחלקים, מטבעם, פועלים בקיצוניות - ועם הקיצוניות הזו קשה לחיות בשלווה.

מתודולוגיית ה-IFS (איתה גם אני עובד) מעודדת אותנו להפגיש בין החלקים השונים שבנו, ולידד אותם אחד עם השני. כך שיתרככו ויוכלו לפעול בהרמוניה.

השלב הראשון הוא להבין שהרגשות הראשוניים שלנו (כעס, תסכול, מרמור, סלידה וכו׳) הם בדרך כלל התגלמות של ה-״שומרים״. הם מגנים עלינו מפני כאב עמוק יותר שנושאים המוגלים.

שאלה פשוטה כמו -
״מפני איזה רגש, הרגש הזה מנסה להגן עלי?״
יכולה לעזור לנו לגלות שמאחורי הכעס מסתתר בכלל עצב, מאחורי המרמור מסתתר חוסר אונים, מאחורי הסלידה מסתתר פחד. עכשיו אנחנו יכולים לעבוד עם השורש ולא רק עם פני השטח.

עצם ההבנה שאנחנו מנצחים על תזמורת של חלקים רגשיים עוזרת לנו להתחבר לאנרגיית העצמי שלנו; דרכה אנחנו יכולים לראות את עצמנו ואת החלקים שבנו ממקום טהור, חומל ומאפשר;
לא רק עבור עצמנו, אלא גם כלפי אחרים והחלקים שמופעלים בהם.

הריפוי האמיתי מתרחש לא כשחלק מסויים שר את שירת הברבור שלו (כמו במקרה של נינה), אלא כשכולם מנגנים ורוקדים יחד - מתוך הכרה במתנה שכל חלק מביא איתו.
מתוך ההבנה שללא כל חלקים אין שלם - ובה בעת השלם גדול מסך חלקיו.